לילית

 
 

עוד בזכרונותי המוקדמים ביותר שמעתי אותה מלחשת בלילות.

כשהירח היה עולה וכולם הלכו לישון, לחשיה היו נשמעים לאזניי בלבד.

הייתי מתעטפת בשמיכות וצעיפים, חוששת להציץ מבעד לכיסוי.

רועדת מפחד ומשותקת מאימה, לא הרשיתי לעצמי להירדם ולהיכנע לה.

 
 

גם כשהתבגרתי המשכתי לחוש בה, מזדחלת אלי מתוך החשיכה.

הייתי בורחת מפניה בריצה, מתחננת ומתפללת שלא אתקל בה גם הפעם.

אך היא היתה אורבת בסמטאות חשוכות, מתמזגת בצילם של עצים ובניינים,

ובבוקר- נעלמת כלא היתה. אור השמש הניס אותה ומוסס את הפחדים.

 
 

לחמתי בה כבאויב נסתר, סרבתי בתוקף להכיר את פניה ולשמוע את קולה.

אך לבסוף השלמתי עם התובנה-  היא כאן כדי להישאר ולא אוכל להינצל ממנה.

ובלילה אחד נפלה בליבי ההחלטה – אעמוד באומץ במפגש !

נעמדתי מול שמשת החלון ופקחתי את עיני, מבטה החד חדר אל נשמתי.

 
 

הכהנת הגדולה נגלתה לעיני מבעד להשתקפות דמותי בחלון.

מכוסה היא בשבעת הצעיפים שבהם התעטפתי, והיא יפה ועדינה.

בתום עשרים ושבע שנות בריחה, לילות ארוכים של אימה ונדודי שינה,

"אני – את, ואת – אני", היא לחשה לי.

 
 
 
 
 
 

אין תגובות

No comments yet

*שם

*דוא"ל (לא יפורסם)

אתר